ביום שלישי ה-14 בפברואר חגגה כנסת ישראל יום הולדת - וכשלוש מאות בני נוער וסטודנטים נבחרים מרחבי הארץ וגם אנחנו, כיתת מדעים ומנהיגות הראשונה של תיכון רמון, הוזמנו להשתתף בחגיגות.
מהרגע ששמעתי שאנחנו הולכים לבקר בכנסת - התרגשתי, אני מודה. למרות שכבר הייתי שם והתאכזבתי, בכל זאת התרגשתי מחדש. החלטתי שאם לאנשים ששגו מגיעה הזדמנות שנייה, אז גם למקומות שבהם מבקרים ומתאכזבים צריכה להינתן ההזדמנות נוספת.
כשהגענו לשם ההתרגשות שלי רק התגברה, אני אוהבת מקומות יפים והכנסת היא אחד מהמקומות היפים שיש לנו במדינה. לא אפרט איך היה בכל אחד מהדברים שעברנו כי המסקנות שיצאתי איתן מכל פעילות היו זהות ורק התחדדו מפעם לפעם: הבנתי, שתחושת האכזבה שיצאתי איתה בפעם הקודמת הייתה מוטעת, האכזבה אותה הרגשתי לא כוונה למקום הנכון, בעוד שאני האשמתי את מוסד "הכנסת" היו אלו בעצם האנשים שהיו בתוכה שגרמו לאכזבה. לאורך כל היום לא ידעתי לאן נעלמה ההתרגשות והסתובבתי עם תחושה של "האנשים האלו יודעים טוב מאוד לדבר ולהבטיח אך חוץ מלעבוד על אנשים בעיניים אני בספק אם הם עושים משהו".
המפנה הגיע בישיבת הכנסת הצעירה, עברו רק עשר דקות מההתחלה וההתרגשות שהייתה בי בהתחלה חזרה במלוא כוחה: כמה התרגשתי כשתלמידים וסטודנטים עלו אל הדוכן והציגו את טענותיהם - ולא משנה אם הסכמתי עם דעתם או לא - זה היה פשוט מדהים. לאחר מכן, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה "הם צריכים להיות הכנסת שלנו, ככה מביעים דעות, ככה פועלים, מכאן- בטוח יצא משהו חוץ מדיבורים!". מאוחר יותר, כאשר נכנסנו לראות את הכנסת האמיתית במליאה, דבר שהיה מייגע ופשוט מזעזע - לא הצליח להוריד את מצב הרוח שלי לאור הכנסת הצעירה. יצאתי בשמחה מהיום הזה, רק כי ידעתי שאם זה ימשיך כך - יש לנו על מי לסמוך בהמשך. וכמו
שוולט דיסני אמר:
"To the youngsters of today, I say believe in the future, the world is getting better, there still is plenty of opportunity.
Why, would you believe it, when I was a kid I thought it was already too late for me to make good at anything".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה